מאה הימים

מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית

מרשל נה מנהיג את חיל-הפרשים בווטרלו
מרשל נה מנהיג את חיל-הפרשים בווטרלו
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
תאריכים	10 במרץ 1815 – 9 ביולי 1815 (4 חודשים)
מלחמה לפני	מלחמת הקואליציה השישית
מקום	צרפת, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה
עילה	שיבת נפוליאון ותפיסתו את השלטון
תוצאה	ניצחון לבעלות הברית, חוזה פריז, קץ המלחמות הנפוליאוניות
הצדדים הלוחמים הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד האימפריה הצרפתית מנהיגים ג'ורג' השלישי פרנץ השני פרידריך וילהלם השלישי  נפוליאון בונפרטה ז'ואקים מירא  מפקדים הדוכס מוולינגטון הפלדמרשל פון בליכר נפוליאון בונפרטה מישל נה כוחות הממלכה המאוחדת 80,000 חיילם סה"כ האימפריה האוסטרית 600 חיילים סה"כ ממלכת פרוסיה 6,000 חיילים סה"כ האימפריה הצרפתית 150,840

מאה הימים (בצרפתית: les Cent-Jours) הוא כינוי לתקופת שלטונו של נפוליאון בין חזרתו מהגלות באי אלבה ב-20 במרץ 1815 ובין הגלייתו לאי סנט הלנה ב-8 ביולי 1815 (תקופה של 111 ימים). בתקופה זו נערכה מערכה בין הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית שכללה את הממלכה המאוחדת, פרוסיה, ממלכת הנובר, דוכסות נסאו, דוכסות בראונשווייג ואת הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה לבין צרפת מערכה שנקראת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית, וניתן לכלול בה את מערכת ווטרלו, המלחמה הנאפוליטנית, וכן מספר מערכות קטנות נוספות.

המונח "מאה הימים" (les Cent Jours) נטבע לראשונה על ידי מושל פריז, גספאר, רוזן שאברול, בנאום שבו בירך את המלך לואי ה־18 עם שובו לפריז ב־8 ביולי.

נפוליאון שב לצרפת בעוד קונגרס וינה עדיין התכנס. ב־13 במרץ, שבעה ימים לפני שנפוליאון הגיע לפריז, הכריזו המעצמות המשתתפות בקונגרס עליו כעל פורע חוק. ב־25 במרץ, אוסטריה, פרוסיה, רוסיה ובריטניה — ארבע המעצמות הגדולות וחברות מפתח בקואליציה השביעית — התחייבו להעמיד כל אחת 150,000 חיילים בשדה הקרב במטרה לסיים את שלטונו של נפוליאון.

כך הונח הבסיס לעימות האחרון במלחמות נפוליאון — תבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו, החזרת המלוכה בצרפת, וגלותו הסופית לאי המרוחק סנט הלנה, שם מת בשנת 1821.

וולינגטון, שעוד לפני ווטרלו נחשב למפקד בעל מוניטין, הפך ליקירה של בריטניה, ומונה למפקד העליון של הצבא הבריטי לכל ימי חייו. החל מסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 החל וולינגטון לעסוק בפוליטיקה מטעם המפלגה הטורית, ואף שירת כראש ממשלה מטעמה בין השנים 1828–1830.

רקע

עלייתו ונפילתו של נפוליאון

מלחמות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות של צרפת הציבו את צרפת מול קואליציות שונות של מדינות אירופה כמעט ללא הפסקה מאז 1792. הדחתו והוצאתו להורג בפומבי של לואי ה-16 זעזעו מאוד את שליטי אירופה, שהתחייבו למחוץ את הרפובליקה הצרפתית. אך בניגוד לציפיות, המלחמות לא הביאו לתבוסתה של צרפת, אלא אפשרו למשטר המהפכני להתרחב מעבר לגבולות המדינה ולהקים רפובליקות חסות. הצלחתם של הכוחות הצרפתיים הפכה את מפקדם הבכיר, נפוליאון בונפרטה, לגיבור לאומי. בשנת 1799, ביצע נפוליאון הפיכה מוצלחת והפך לקונסול הראשון של הקונסולט הצרפתי החדש. חמש שנים לאחר מכן הכתיר את עצמו כקיסר נפוליאון הראשון.

עלייתו של נפוליאון הדאיגה את שאר מעצמות אירופה לא פחות מן המשטר המהפכני שקדם לו. אף על פי שנוצרו קואליציות חדשות נגדו, המשיכו כוחותיו של נפוליאון לכבוש חלקים נרחבים מאירופה. נקודת המפנה הגיעה לאחר מסע כושל במיוחד לרוסיה ב־1812, שבו איבד נפוליאון את רוב צבאו. בשנה שלאחר מכן, במלחמת הקואליציה השישית, הביסו כוחות הקואליציה את הצרפתים בקרב לייפציג.

לאחר ניצחונם בלייפציג, נשבעו כוחות הקואליציה לצעוד לפריז ולהדיח את נפוליאון. בשבוע האחרון של פברואר 1814 התקדם הגנרל הפרוסי גבהרד לברכט פון בליכר לעבר פריז. לאחר סדרת מתקפות, תמרונים ותגבורות לשני הצדדים, ניצח בליכר בקרב לאון במרץ 1814 – ניצחון שמנע מצבאות הקואליציה להידחק צפונה אל מחוץ לצרפת. אמנם קרב ריימס הוכרע לטובת נפוליאון, אך הוא הוביל לשורת תבוסות מול כוחות אויב רבים פי כמה. לאחר קרב מונמרטר, שנערך ב־30 במרץ 1814, נכנסו כוחות הקואליציה לפריז.

ב־6 באפריל 1814, ויתר נפוליאון על כסאו, מה שהוביל לעלייתו של לואי ה־18 ולרסטורציה הבורבונית הראשונה, שהתרחשה חודש לאחר מכן. נפוליאון המובס הוגלה לאי אלבה מול חופי טוסקנה, ואילו המעצמות המנצחות החלו לשרטט מחדש את מפת אירופה בקונגרס וינה.

הגלות באלבה

"מסעו של גיבור מודרני אל האי אלבה." – תחריט סאטירי מציג את נפוליאון רוכב הפוך על חמור בדרך מאליו, אוחז בחרב שבורה בזו ביד ובזנב החמור ביד השנייה, בעוד שני מתופפים צועדים מאחוריו ומנגנים כנראה מנגינה פרידה.

נפוליאון עם אסקדרון אלבה של מתנדבים מהמשמר הקיסרי שלו.

נפוליאון, יחד עם מתנדבים מהאסקדרון הפולני של משמרו הקיסרי, שהה באי אלבה במשך תשעה חודשים ו־21 ימים (1814–1815) בפרישה כפויה ובלתי נוחה. הוא עקב בדריכות אחר ההתפתחויות בצרפת בעוד קונגרס וינה הלך והתגבש. בדיוק כפי שצפה, ההתכווצות של האימפריה הגדולה לגבולות צרפת הישנה גרמה לתסכול עמוק בציבור. את התחושות הללו חיזקו סיפורים על הזלזול שבו נהגו נסיכי בורבון כלפי ותיקי הגרנד ארמה, ועל הדרך המתנשאת שבה נהגו בני האצולה והמלוכנים בשובם כלפי פשוטי העם.

גם המצב הכללי באירופה היה מדאיג: המעצמות היו מותשות אחרי עשורים של לוחמה כמעט מתמדת, והדרישות הסותרות ביניהן הביאו את קונגרס וינה כמעט לסף מלחמה חדשה. כל פיסת חדשות שהגיעה אל אלבה נראתה בעיני נפוליאון כאיתות חיובי. הוא שיער בצדק ששובו יגרור התקוממות עממית בדרכו לפריז, ושחזרתם של שבויי מלחמה מצרפת תספק לו במהירות צבא מנוסה, פטריוטי ומוכן לקרב – גדול אף מזה שהתפרסם לפני 1814.

המצב הפך כה מאיים, עד שדובר בקונגרס על הגלייתו של נפוליאון הרחק יותר – לאיים האזוריים או אפילו לסנט הלנה – ואחרים רמזו על חיסולו הפיזי.

קונגרס וינה

בין נובמבר 1814 ליוני 1815, נפגשו נציגי המעצמות בקונגרס וינה כשבפיהם מטרות שונות ולעיתים סותרות. אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה רצה לספח את רוב פולין ולהשאיר מדינת חסות (דוכסות ורשה) כקו הגנה נגד פלישה עתידית. פרוסיה דרשה את כל ממלכת סקסוניה. אוסטריה התנגדה לשני הרעיונות ורצתה להחזיר לעצמה שליטה בצפון איטליה.

לורד קאסלריי מבריטניה, שתמך בצרפת (שהייתה מיוצגת בידי טליראן) ובאוסטריה, עמד בניגוד לעמדת הפרלמנט שלו. צעדיו כמעט גרמו למלחמה, כשאמר הצאר לקאסלריי: לרוסיה יש 450,000 חיילים בפולין ובסקסוניה – תנסה להוציא אותם בעצמך. הצאר אף אמר: "אני אהיה מלך פולין, ומלך פרוסיה יהיה מלך סקסוניה".

קאסלריי ניסה לתווך, והציע לפרוסיה תמיכה בריטית ואוסטרית בסיפוח סקסוניה, אם תתמוך בעצמאות פולין. הדבר פגע באלכסנדר עד כדי כך שדרש דו-קרב עם מטרניך, שר החוץ האוסטרי. רק התערבות הקיסר האוסטרי עצרה זאת. לבסוף, הבריטים נסוגו מהתמיכה בפולין, והפרשה השאירה את פרוסיה חשדנית כלפי מעורבות בריטית בעתיד.

שובו של נפוליאון לצרפת

נפוליאון עוזב את האי אלבה, צויר על ידי ז'וזף בום

הבריג "אינקונסטנט", תחת פיקודו של קפטן טיילאד מעביר את נפוליאון לצרפת, חוצה את דרכה של הבריג "זפיר", בפיקודו של קפטן אנדרייה. "אינקונסטנט" מניפה את הטריקולור של האימפריה, בעוד ש"זפיר" מניפה את הדגל הלבן של בית בורבון.

ב־26 בפברואר 1815, כשספינות המשמר הצרפתיות והבריטיות נעדרו, הפליג נפוליאון מנמל פורטופראיו עם כ־1,000 חיילים. צי קטן, שכלל את הבריג "אינקונסטנט", ארבע ספינות תובלה ושתי סירות קטנות, הביא אותו לחופי מפרץ ז'ואן שבין קאן לאנטיב ב־1 במרץ. פרט לפרובאנס המלוכנית, התקבל בחום.

נפוליאון בחר להימנע מאזור פרובאנס ועבר דרך הרי האלפים – דרך שסומנה לאחר מכן כ"דרך נפוליאון". ללא יריית רובה אחת, מספר חייליו הלך וגדל והפך לצבא של ממש. ב־5 במרץ, חיילי הרגימנט החמישי, שעדיין נחשבו נאמנים למלוכה, הצטרפו אליו. למחרת הצטרף גם הרגימנט השביעי בפיקודו של דה לה בדוייר, שנידון מאוחר יותר למוות בבגידה.

אגדה מספרת כי נפוליאון נעמד מול חיילים שנשלחו לעצור אותו, פתח את מעילו ואמר: "אם מישהו מכם רוצה לירות בקיסרו – הנה אני". החיילים הצטרפו אליו במקום לירות בו.

גם מרשל נה, מפקד בצבא המלוכני, שהצהיר כי יביא את נפוליאון בכלוב ברזל, ערק אליו עם 6,000 חיילים ב־14 במרץ. ב־15 במרץ, הכריז ז'ואקים מירא, מלך נאפולי, מלחמה על אוסטריה בניסיון להציל את כסאו, וכך החלה המלחמה הנפוליטנית. שלושה ימים לאחר מכן, נפוליאון נכנס לפריז כשהוא מלוּוה בהמון מריע – ואילו המלך לואי ה־18 נמלט. (נֵה נעצר באוגוסט, נשפט בנובמבר והוצא להורג בדצמבר.)

הכוחות המלוכניים לא התנגדו ברצינות: הדוכס ד’אנגולם גייס כוח קטן בדרום, אך לא התנגד בפועל. ב־9 באפריל חתם הדוכס על הסכם עם נפוליאון שקובע חנינה מלאה. רק באזור ואנדה בדרום־מערב התעוררה התנגדות ממשית.

מצבו הבריאותי של נפוליאון

הדעות לגבי מצבו הבריאותי של נפוליאון באותה תקופה חלוקות. רבים, בהם קרנו, פסקייה, לאבלה, תיאבול ואחרים תיארו אותו כזקן וכנרפה. גם באלבה נצפה כסובל מעודף משקל וחוסר פעילות גופנית. הוא החל לסבול לעיתים מהתאפקות במתן שתן, אם כי לא באופן חמור.

רבים מזכירים את הטחורים מהם סבל – שהקשו עליו מאוד לשבת זמן ממושך על סוס, מה שהשפיע קשות על פיקודו בקרב ווטרלו, שם לא הצליח לפקח מקרוב על תנועות חייליו. אחרים, לעומת זאת, לא שמו לב לשינויים חיצוניים. אחד מיועציו, מוליין, ייחס את העייפות מדי פעם לתחושת בלבול ואובדן שליטה על נסיבות חייו החדשות.

רפורמה חוקתית

ב־13 במרץ 1815, בליון, פרסם נפוליאון צו לפיזור שני בתי הפרלמנט הקיימים וזימן כינוס עממי ענק (Champ de Mai) לשם עדכון חוקת האימפריה. הוא אמר לבנג’מין קונסטאן: "אני מזדקן. מנוחתו של מונרך חוקתי תתאים לי – ובוודאי גם לבני".

קונסטאן ניסח יחד עם הקיסר את "החוק הנוסף" (Acte additionel), שהוסיף לחוקת האימפריה בית עליון תורשתי ובית נבחרים על פי מועצות בחירה.

לפי שאטובריאן, הייתה זו גרסה "משופרת במקצת" של החוקה המלוכנית של לואי ה־18, אך היסטוריונים מאוחרים כמו אגתה ראם הדגישו שהחוקה הזו הרחיבה את זכות הבחירה והבטיחה חופש עיתונות.

כנהוג ברפובליקה, הובאה החוקה למשאל עם, אך רק 1.5 מיליון בוחרים השתתפו – פחות ממחצית מההשתתפות במשאלים הקודמים. אף על פי כן, הרוב הגדול העניק לנפוליאון תחושת לגיטימציה.

ברגע האחרון נמנע נפוליאון מלהתערב בבחירתו של יריבו הליברלי הקבוע, ז'אן-דני לנז’ואנה, לנשיא בית הנבחרים. בנאומו האחרון לאספה, הזהיר אותם נפוליאון לבל ישחזרו את טעויות היוונים של ביזנטיון – שהתפלמסו בשעה שאויביהם ניפצו את שערי עירם.

סדר הכוחות

המצב האסטרטגי במערב אירופה בשנת 1815: כ־250,000 חיילים צרפתים עמדו מול קואליציה של כ־850,000 חיילים בארבעה חזיתות. בנוסף, נאלץ נפוליאון להשאיר 20,000 חיילים במערב צרפת כדי לדכא מרד מלוכני.

הצבא הצרפתי

במהלך תקופת מאה הימים, גם מדינות הקואליציה וגם נפוליאון עצמו נערכו למלחמה. כאשר שב לשלטון, גילה נפוליאון כי לואי ה־18 הותיר אחריו משאבים מועטים. בצרפת היו 56,000 חיילים, שמתוכם רק 46,000 היו כשירים למערכה.

עד סוף חודש מאי, עמדו לרשות נפוליאון 198,000 חיילים, עם עוד 66,000 חיילים בתהליך אימון במחסנים ובבסיסים, אך טרם כשירים לקרב. בסוף מאי הקים נפוליאון את ארמיית הצפון (L'Armée du Nord), שאותו הוביל בעצמו במהלך מערכת ווטרלו.

לשם הגנת צרפת, פרס נפוליאון את כוחותיו שנותרו במטרה לעכב את אויביו הזרים בזמן שידכא את מתנגדיו מבית. ביוני, חילק את כוחותיו כך:

• הקורפוס החמישי – צבא הריין – בפיקודו של ראפ, חנה ליד שטרסבורג;
• הקורפוס השביעי – צבא האלפים – בפיקודו של סושה, חנה בליון;
• הקורפוס הראשון לסיור – צבא ז'ורה – בפיקודו של לקורב, חנה בבלפור;
• הקורפוס השני לסיור – צבא נהר הואר – בפיקודו של ברון, מוקם בטולון;
• הקורפוס השלישי לסיור – צבא הפירנאים המזרחיים – בפיקודו של דקאן, בטולוז;
• הקורפוס הרביעי לסיור – צבא הפירנאים המערביים – בפיקודו של קלוזל, בבורדו;
• צבא המערב – Armée de l'Ouest (ידוע גם כצבא ואנדה וצבא הלואר) – בפיקודו של למרק, נועד לדכא את ההתקוממות המלוכנית במחוז ואנדה, שנותר נאמן למלך לואי ה־18 בתקופת מאה הימים.

כוחות הקואליציה

הארכידוכס קרל גייס את מדינות גרמניה ובעלות בריתה של אוסטריה, ואילו הנסיך שוורצנברג הקים צבא אוסטרי נוסף. פרננדו השביעי, מלך ספרד, גייס קצינים בריטים להנהיג את צבאו נגד צרפת. אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה גייס צבא בן 250,000 חיילים שצעד לעבר הריין. פרוסיה גייסה שני צבאות: האחד, בפיקוד בליכר, חבר לצבאו של ולינגטון; השני – הקורפוס הצפוני הגרמני – בפיקוד קלייסט.

אויבים שנפוליאון ראה בהם איום מיידי:

• הכוח האנגלי ובעלות־בריתה, בפיקוד ולינגטון, חנה דרום־מערבית לבריסל ומוקם בעיר עצמה.
• הצבא הפרוסי, בפיקוד בליכר, חנה דרום־מזרחית לבריסל, ומפקדתו הייתה בנאמור.

כוחות סמוכים פחות מאיימים בעיני נפוליאון:

• הקורפוס הגרמני, שפעל באופן עצמאי מדרום לצבא הפרוסי הראשי – אך הוזעק על ידי בליכר כאשר נודעו כוונותיו של נפוליאון.
• צבא אוסטריה של הריין העליון – בפיקוד פיליפ שוורצנברג.
• הצבא השווייצרי – בפיקוד ניקולאוס פרנץ פון באכמן.
• צבא אוסטריה של צפון איטליה – הצבא האוסטרו־סרדיני – בפיקוד יוהאן מריה פיליפ פרימונט.
• צבא אוסטריה של נאפולי – בפיקוד פרידריך ביאנקי, דוכס קזאלנצה.

כוחות נוספים בקואליציה שעמדו בפני גיוס או בדרך לצרפת:

• צבא רוסי נוסף, בפיקוד מיכאיל ברקלאי דה טולי, שעשה דרכו לעבר צרפת.
• צבא עתודה רוסי, שנועד לתגבר את ברקלאי דה טולי במידת הצורך.
• צבא עתודה פרוסי שהוצב בפרוסיה להגנת הגבולות.
• צבא אנגלו־סיציליאני, בפיקוד סר הדסון לואו, שהיה אמור לנחות בחוף הדרומי של צרפת בסיוע הצי המלכותי הבריטי.
• שני צבאות ספרדים נערכו לחצות את הפירנאים ולפלוש לצרפת.
• קורפוס הולנדי, בפיקוד פרדריק, נסיך הולנד, לא השתתף בקרב ווטרלו, אך נטל חלק בפעולות משניות במהלך הפלישה לצרפת.
• כוח דני בשם "הקורפוס הדני המלכותי המסייע" (בפיקוד פרידריך, נסיך הסן-קאסל), וכוח נוסף מערי הנזה (ברמן, ליבק, המבורג), שהועמדו בפיקוד קולונל בריטי, סר ניל קמפבל – הגיעו לצרפת רק ביולי, לאחר סיום הקרבות.
• כוח פורטוגלי, שמעולם לא התארגן בפועל עקב מהירות ההתרחשויות.

תחילת המלחמה

נציגים בעלי סמכויות מלאות בקונגרס וינה

בקונגרס וינה הכריזו המעצמות הגדולות של אירופה (אוסטריה, בריטניה הגדולה, פרוסיה ורוסיה) ובעלות בריתן על נפוליאון כעל פורע חוק, ועם החתימה על הכרזה זו ב־13 במרץ 1815, החלה מלחמת הקואליציה השביעית. התקוות לשלום שנפוליאון תלה נעלמו – כעת המלחמה הייתה בלתי נמנעת.

אמנה נוספת (אמנת הברית נגד נפוליאון) אושרה ב־25 במרץ, ובה התחייבה כל אחת מן המעצמות הגדולות של אירופה להעמיד 150,000 חיילים לקראת העימות הצפוי. מספר כזה לא היה אפשרי מבחינת בריטניה הגדולה, שכן צבאה הסדיר היה קטן יותר מאלה של שלוש שותפותיה. בנוסף, כוחותיה היו פזורים ברחבי העולם, ויחידות רבות עדיין שהו בקנדה, שם הסתיימה זה עתה מלחמת 1812. לאור זאת, היא פיצתה על חסרונה המספרי באמצעות תשלום סובסידיות למעצמות האחרות ולמדינות נוספות באירופה שיספקו תגבורות.

זמן מה לאחר תחילת הגיוס של בעלות הברית, סוכם כי הפלישה המתוכננת לצרפת תחל ב־1 ביולי 1815, תאריך מאוחר מזה שרצו בו הן בליכר והן וולינגטון, שכן צבאותיהם היו מוכנים כבר ביוני, לפני הצבאות האוסטריים והרוסיים; האחרונים עוד היו רחוקים. היתרון במועד הפלישה המאוחר היה בכך שהוא אפשר לכל צבאות הקואליציה הפולשים להיות מוכנים באותו זמן. הם יכלו להפעיל את כוחותיהם המאוחדים והעדיפים מספרית מול כוחותיו המעטים והמפוזרים של נפוליאון, ובכך להבטיח את תבוסתו ולמנוע תבוסה אפשרית בתוך גבולות צרפת. אך מועד הפלישה הדחוי אפשר לנפוליאון זמן נוסף לחזק את כוחותיו ואת הגנתו, מה שהיה הופך את הבסתו לקשה ויקרה יותר – בחיי אדם, בזמן ובמשאבים.

כעת נדרש נפוליאון להחליט אם לנהל מערכה הגנתית או התקפית. הגנה הייתה כרוכה בשחזור מערכת 1814 בצרפת, אך עם מספר גדול בהרבה של חיילים. ערי המפתח של צרפת (פריז וליון) היו מבוצרות, ושתי זרועות גדולות של צבא צרפת – הגדולה מביניהן מול פריז והקטנה יותר מול ליון – היו מגינות עליהן; לוחמי גרילה מקומיים (francs-tireurs) היו מקבלים עידוד, ובכך היו כוחות הקואליציה חווים בעצמם לוחמת גרילה.

נפוליאון בחר לתקוף, כלומר להכות מכת מנע באויביו לפני שאלו יתכנסו ויוכלו לשתף פעולה. על ידי השמדת חלק מהצבאות המרכזיים של הקואליציה, האמין נפוליאון שיוכל להביא את ממשלות הקואליציה השביעית לשולחן המשא ומתן, כדי לדון בתנאים נוחים עבורו – כלומר, שלום לצרפת, כשהוא נשאר בשלטון כראש המדינה. אם יידחו המעצמות את הצעת השלום למרות הצלחה צבאית מוקדמת מצד נפוליאון, תימשך המלחמה והוא יוכל להפנות את תשומת לבו להבסת יתר הצבאות של הקואליציה.

החלטתו של נפוליאון לתקוף בבלגיה נבעה ממספר שיקולים. ראשית, הוא למד שצבאות בריטניה ופרוסיה מפוזרים על פני שטח רחב, וניתן יהיה להביסם בנפרד. נוסף על כך, רוב החיילים הבריטיים בבלגיה היו חיילי קו שני; רוב הוותיקים ממלחמת חצי האי נשלחו לאמריקה להילחם במלחמת 1812. פוליטית, ניצחון צרפתי עשוי היה להצית מהפכה אוהדת בבריסל דוברת הצרפתית.

מערכת ווטרלו

חלק מבלגיה עם מקומות מסומנים בצבעים המצביעים על פריסות ראשוניות של הצבאות ממש לפני תחילת הלחימה ב־15 ביוני 1815 – כוחות בריטיים באדום, פרוסים בירוק, וצרפתים בכחול.

מערכת ווטרלו (15 ביוני – 8 ביולי 1815) נערכה בין צבא הצפון הצרפתי לבין שני צבאות של הקואליציה השביעית: צבא אנגלי וצבא פרוסי. בתחילה פיקד נפוליאון בונפרטה על הצבא הצרפתי, אך לאחר תבוסת הצרפתים בקרב ווטרלו, הוא שב לפריז. את הפיקוד קיבלו המרשלים סו וגרושי, אך גם הם הוחלפו לבסוף על ידי המרשל דאבו, שנטל את הפיקוד לבקשת הממשלה הזמנית הצרפתית. על צבא הברית האנגלו-בלגי פיקד הדוכס מוולינגטון, ועל הצבא הפרוסי – הנסיך בליכר.

תחילת הלחימה (15 ביוני)

הלחימה החלה ב־15 ביוני כאשר הצרפתים הדפו את המוצבים הקדמיים של הפרוסים, חצו את נהר הסמבר בשרלרואה, ותפסו את "עמדת המרכז" המועדפת על נפוליאון – בנקודת החיבור בין אזורי הפריסה של צבא ולינגטון ממערב וצבא בליכר ממזרח.

קרבות קאטר ברה וליני (16 ביוני)

ערך מורחב – קרב קאטר ברה

הקרב הראשון במלחמה היה קרב קאטר ברה אשר התרחש בבלגיה ב־16 ביוני 1815, בין הצבא הצרפתי לצבא הבריטי ובעלי בריתו, שבו עיכב מרשל נה, שפיקד על האגף השמאלי הצרפתי, את הכוחות הבריטיים בפיקודו של וולינגטון. חשיבות הקרב היא בסמיכותו לקרב המכריע ליד ווטרלו והניסיון הצרפתי להפריד בין הצבא הבריטי לצבא הפרוסי, שהובס באותו יום בקרב ליני. קרב ליני הסתיים בניצחון צרפתי גדול על הפרוסים שספגו 34,000 הרוגים (לעומת 11,500 הרוגים לצרפת). למרות הניצחונות הצרפתיים, הם לא הצליחו להפריד בין הצבאות והמטרה האסטרטגית לא הושגה.

הפוגה (17 ביוני)

ב־17 ביוני השאיר נפוליאון את גרושי עם האגף הימני של הצבא כדי לרדוף אחר הפרוסים, בעוד הוא עצמו לקח את עתודות הצבא ואת הפיקוד על האגף השמאלי כדי לרדוף אחרי ולינגטון לעבר בריסל. אחרי ההפסד של הכוחות הפרוסים תחת הנהגתו של פילדמרשל בליכר, אולץ הדוכס מוולינגטון לסגת אחורה לאזור ווטרלו, בו תכנן את הקרב המכריע יחד עם הכוחות הפרוסים שנסוגו. בליל 17 ביוני פנה צבא הברית והתכונן לקרב על רכס מתון כ־1.6 ק"מ דרומית לכפר ווטרלו. לנפוליאון לא הייתה ברירה אלא להמשיך צפונה אחרי הצבאות המאוחדים של האנגלים והפרוסים ולהילחם על שדה הקרב שבחר ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון בווטרלו.

קרב ווטרלו (18 ביוני)

ערך מורחב – קרב ווטרלו

לאחר קרב קאטר ברה החליט נפוליאון לרדוף אחרי הצבא הפרוסי והאנגלי עד לווטרלו. מכיוון שהצבא הבריטי היה קטן ומיומן יותר מהצרפתים, בחר וולינגטון ברכס מוגבה על הדרך לבריסל. עמדתו של וולינגטון הייתה מוגנת מימין על ידי חוות הוגמון (בצרפתית: Hougomont), בית אבן כפרי המוקף גדר אבנים וחורשה בחסותן יכלו כוחותיו לתפוס מחסה.

תחילת הקרב

בשעה 13:30 נע הקורפוס הראשון תחת פיקודו של ד'ארלון כנגד האגף השמאלי של וולינגטון, שהורכב ברובו מאוגדת הרגלים החמישית תחת פיקודו של הגנרל הבריטי תומאס פיקטון. נראה היה שידם של הצרפתים על העליונה, גנרל פיקטון נהרג בשעה שהורה על מתקפת נגד, והקו הבריטי החל להתפורר. ברגע קריטי זה הסתערו שתי חטיבות פרשים בריטיות על הצרפתים תוך שהן גורמות להם נזק כבד, ההתקפה הצרפתית נהדפה, אך במחיר נפגעים רבים בקרב הפרשים הבריטים.

התקפת הפרשים הצרפתיים

מעט לפני ארבע אחר הצהריים, הבחין המרשל מישל נה בתנועה לאחור של כוחות הקואליציה, נה חשב בטעות כי התמרון להתארגנות מאחורי הרכס הוא נסיגה כללית, והחליט על מתקפה מהירה. עקב תבוסת כוחותיו של ד'ארלון וכוחות חיל רגלים רבים שהוקצו להתקפה חסרת התועלת על הוגמון, נותרו לנה עתודות חיל רגלים מצומצמות ביותר, ולפיכך החליט לנסות ולשבור את האמצע של וולינגטון בעזרת שימוש בחיל פרשים בלבד.

נה הורה על הסתערות של כ-5,000 קירסירים במעלה הרכס התלול וכשאלו נהדפו שלח נה 9,000 פרשים כבדים למתקפה אימתנית על כוחות הקואליציה. חיילי הרגלים של הקואליציה הגיבו באמצעות יצירת ריבוע הגנתי. חוסר היכולת של הפרשים הצרפתים להתמודד עם המערך ההגנתי של חיל הרגלים בתוספת האש הטורדנית של הארטילריה הבריטית ותקיפות-הנגד הנחרצות של גדודי הפרשים הקלים הבריטים הביאו את נה למסקנה הבלתי נמנעת, כי שימוש בפרשים בלבד לא יביא לתוצאה משמעותית.

הגעת הכוחות הפרוסים לקרב

בשעה 16:30 לערך הגיע הקורפוס הפרוסי הרביעי תחת פיקודו של הרוזן פון בילוב אל המערכה. בילוב הצעיד את כוחותיו למתקפה על האגף הימני הצרפתי המדולל מתוך כוונה לאגף את הצרפתים ולכבוש את הכפר פלנסנואה (בצרפתית: Plancenoit) שבעורפם. נפוליאון שלח את הקורפוס השישי הצרפתי בפיקודו של הרוזן לובאו להגן על אגפו הימני והעורף הצרפתי. תוך זמן קצר החל קרב עיקש על השליטה בכפר.

בשעות אחר הצהריים הגיע למערכה הגיס הפרוסי הראשון תחת פיקודו של הרוזן צייטן. צייטן פנה לחיזוק אגפו השמאלי של וולינגטון, שנפגע קשות בקרבות היום, תוך שהוא יוצר רצף טקטי בין כוחותיו של וולינגטון לכוחותיו של בילוב. הכוח האנגלו-פרוסי המאוחד החל ללחוץ את הכוחות הצרפתים (שהיו כעת ערוכים בצורת פרסה): אגף שמאל בהוגמון, האמצע בלה האי סיינט ואגף ימין מגן על פלנסנואה.

התקפת המשמר הקיסרי

לאחר התקפות רבות על הרכס בו נערכו כוחות הברית, הצליחו הצרפתים לתפוס את מתחם לה האי סיינט, תוך שהם חושפים את הכוח האמצעי של וולינגטון. בשעה 19:30 החליט נפוליאון להטיל את עתודותיו האחרונות אל המערכה, ושלח את גדודי המשמר הקיסרי (המורכב מהחיילים המנוסים והמצטיינים מקרב הצבא הצרפתי) אל עבר הבריטים. התקפת המשמר הקיסרי, שנתקלה באש תופת של פגזים ושל קליעי חיל הרגלים הבריטי, הוכרעה לבסוף, והמשמר החל לסגת באי-סדר. נסיגת המשמר עוררה גלי בהלה בקרב הצרפתים והקו הצרפתי החל להישבר. באותו הזמן החלו הגייסות הפרוסים להכריע את המגינים הצרפתים בפלנסנואה, שהחלו בנסיגה שהפכה למנוסה.

עם רדת החשיכה, היה הקו של נפוליאון שבור לחלוטין, הארטילריה נתפסה בידי כוחות הקואליציה ורוב הצבא הצרפתי נמצא במנוסה רבתי. גרושי, שפיקד על האגף הימני של הצבא, נלחם בעורף הצבא הפרוסי בקרב ואוור, ואף שהשיג ניצחון טקטי, כישלונו למנוע את הצטרפות הפרוסים לקרב ווטרלו תרם לתבוסה הצרפתית.

למחרת, ב־19 ביוני, נסוג גרושי ופתח בנסיגה ממושכת לעבר פריז.

הפלישה לצרפת

לאחר התבוסה בווטרלו, נפוליאון בחר שלא להישאר עם הצבא ולנסות לארגן אותו מחדש, אלא חזר לפריז בניסיון להשיג תמיכה פוליטית להמשך הלחימה – ניסיון שכשל. צבאות הקואליציה רדפו בעקשנות אחרי הצרפתים עד שערי פריז, ובמהלך הדרך התרחשו מספר קרבות מאסף בהם נהרגו אלפים.

ויתורו של נפוליאון (22 ביוני)

עם שובו לפריז, שלושה ימים לאחר הקרב, עדיין קיווה נפוליאון להתנגדות לאומית כוללת, אך דעת הציבור והאספות המחוקקות סיכלו כל ניסיון כזה. אחיו לוסיאן ניסה לשכנעו להכריז על דיקטטורה ולפזר את האספות, אך אפילו דאבו, שר המלחמה, ייעץ לו להיכנע לרצון הציבור.

נפוליאון עצמו הבין לבסוף את המציאות, וב־22 ביוני 1815 ויתר על הכתר לטובת בנו, נפוליאון השני – אף שידע כי זו הצהרה סמלית בלבד, שכן בנו בן הארבע שהה באוסטריה.

הממשלה הזמנית הצרפתית

עם התפטרות נפוליאון, הוקמה ממשלה זמנית בראשות ז'וזף פושה כנשיא ועדת הביצוע, תחת הסמכות הסמלית של נפוליאון השני.

שרידי צבא הצפון, שהובס בווטרלו, נמסרו תחילה למרשל סו, בעוד גרושי המשיך לפקד על האגף הימני. אך ב־25 ביוני פוטרו שניהם על ידי הממשלה הזמנית, והפיקוד הועבר לדאבו.

באותו יום דרש פושה מנפוליאון לעזוב את פריז. הוא נסוג לארמון מלמזון, מעונה של ז'וזפין המנוחה, שנפטרה לאחר ויתורו הראשון על הכתר.

ב־29 ביוני, כאשר הפרוסים התקרבו – עם פקודה ללכוד את נפוליאון "חי או מת" – הוא נמלט מערבה לרושפור, משם קיווה להפליג לארצות הברית. אך הצי הבריטי, בפיקודו של תת אדמירל הנרי הות'האם, חסם את היציאה ומנע את בריחתו.

כניסת כוחות הקואליציה לפריז (7 ביולי)

לצרפתים שהתבצרו בפריז היו מספר חיילים דומה לזה של הפולשים, ואף תותחים רבים יותר. ב־1 ביולי, בקרב רוקנקור, כוחות צרפתיים בפיקודו של גנרל אקסלמן השמידו חטיבת הוסרים פרוסית בפיקוד קולונל פרידריך פון זוהר (שנפצע קשה ונשבה), ונסוגו. ב־3 ביולי הובסו הצרפתים בקרב איזי על ידי גנרל פון צייטן הפרוסי, מה שאילץ אותם לסגת לתוך פריז. ב־4 ביולי, לאחר התבוסה, הממשלה הזמנית הסכימה לכניעה – "אמנת סן קלו" – שסיימה את הלחימה מול כוחות בליכר ווולינגטון.

ב־5 ביולי תפסו כוחות הברית את מונמארטר, וב־6 ביולי את כל מחסומי הכניסה של פריז – האנגלים בגדה הימנית של הסן, והפרוסים בגדה השמאלית.

ב־7 ביולי נכנסו כוחות הקואליציה לפריז – עם הקורפוס הפרוסי הראשון של פון צייטן בראשם. לשכת הצירים סיימה את ישיבותיה, לשכת הנבחרים מחתה לשווא, יושב הראש שלה התפטר, ולמחרת נסגרו הדלתות והבניין הוקף בחיילי הקואליציה.

השבת לואי ה־18 לשלטון (8 ביולי)

ב־8 ביולי נכנס המלך הצרפתי, לואי ה־18, באופן פומבי לפריז, לקול תשואות העם, ושב ותפס את כס המלכות.

במהלך כניסתו של לואי ה־18 לפריז, פנה אליו הרוזן שאברול, מושל מחוז הסן, בליווי נציגי העירייה, בנאום בשם חבריו, שפתח במילים: "אדוני המלך — מאה ימים חלפו מאז שנאלצת, בלב קרוע מהיקרים לך מכל, לעזוב את עיר הבירה שלך בעיצומם של דמעות וזעזוע ציבורי..."

כניעת נפוליאון (15 ביולי)

ציור: "נפוליאון על סיפון הבלרופון", הוצג בשנת 1880 על ידי סר ויליאם קווילר אורצ'רדסון. הציור מתאר את בוקר ה־23 ביולי 1815, כאשר נפוליאון מביט בחוף צרפת המתרחק.

לא מצליח להישאר בצרפת ולא מסוגל להימלט ממנה, נכנע נפוליאון לקפטן פרדריק מייטלנד של ספינת הקרב הבריטית אה"מ בלרופון בשעות הבוקר המוקדמות של 15 ביולי 1815, והובא לאנגליה. בהמשך הוגלה נפוליאון לאי סנט הלנה, שם מת כאסיר במאי 1821.

מערכות ומלחמות נוספות

בעוד נפוליאון העריך כי כוחות הקואליציה שסביב בריסל, בגבולה הצפון־מזרחי של צרפת, מהווים את האיום הגדול ביותר — כיוון שצבאו של טולי הרוסי (150,000 חיילים) עדיין לא הגיע לזירת הלחימה, ספרד התמהמהה בגיוס כוחות, צבאו האוסטרי של שוורצנברג (210,000 חיילים) התקדם באיטיות מעבר לריין, וצבא אוסטרי נוסף שאיים על גבולה הדרום־מזרחי של צרפת עדיין לא היווה איום ישיר — נאלץ נפוליאון בכל זאת להציב כוחות חיוניים במיקומים שיאפשרו הגנה על צרפת מפני כוחות הקואליציה האחרים, ללא קשר לתוצאות מערכת ווטרלו.

המלחמה הנאפוליטנית

המלחמה הנאפוליטנית בין ממלכת נאפולי הנפוליאונית לבין האימפריה האוסטרית פרצה ב־15 במרץ 1815, כאשר המרשל ז'ואקים מירא הכריז מלחמה על אוסטריה, והסתיימה ב־20 במאי 1815 בחתימת הסכם קאסאלנצה.

נפוליאון מינה את גיסו, מירא, למלך נאפולי ב־1 באוגוסט 1808. לאחר תבוסת נפוליאון ב־1813, מירא הגיע להסכם עם אוסטריה בניסיון לשמור על כיסאו. אך כשהבין שהמעצמות באירופה, שהתכנסו בקונגרס וינה, מתכננות להדיח אותו ולהחזיר את הבורבונים לשלטון בנאפולי, פרסם את הכרזת רימיני, שקראה לפטריוטים איטלקים להילחם לעצמאות, ויצא צפונה להילחם באוסטרים.

המרד בנאפולי, שהיה בעד נפוליאון, הדליק את הפתיל למלחמה, ומירא הכריז על מלחמה ב־15 במרץ 1815 — חמישה ימים לפני חזרת נפוליאון לפריז. האוסטרים, שחשדו בכוונותיו, תגברו את כוחותיהם בלומברדיה בהנהגת הגנרל בלגארדה.

המלחמה הסתיימה לאחר ניצחון מכריע של האוסטרים בקרב טולנטינו. פרננדו הרביעי הושב לשלטון בנאפולי, ושלח כוחות לסייע לצבא האוסטרי במתקפה על דרום צרפת. בטווח הארוך, התערבות אוסטריה עוררה תרעומת באיטליה, ותרמה לדחף לאיחוד איטליה.

מלחמת אזרחים

פרובאנס וברטאן, שידוע היה כי בהן תומכים רבים במלוכה, לא התקוממו בגלוי, אך חבל ונדה כן. המלוכנים בוואנדה כבשו את ברסיר ושולה, אך הובסו בקרב רושסרווייר ב־20 ביוני בידי הגנרל למרק. שישה ימים לאחר מכן, ב־26 ביוני, נחתם הסכם שולה.

המערכה האוסטרית

גבול הריין

בתחילת יוני התקדם צבאו של הגנרל ראפ (כ־23,000 חיילים) לעבר גרמרסהיים כדי לבלום את ההתקדמות הצפויה של שוורצנברג. אך לאחר ששמע על תבוסת הצרפתים בווטרלו, נסוג ראפ לשטרסבורג, וב־28 ביוני נלחם בקרב לה-סופל נגד 40,000 חיילים מהקורפוס השלישי האוסטרי של גנרל וירטמברג — הקרב האחרון במלחמות נפוליאון, וניצחון צרפתי. למחרת המשיך ראפ בנסיגה, שלח חיל מצב לקולמר, ובהמשך נכנע לבורבונים.

צפונית לוירטמברג, חצה הקורפוס הרביעי האוסטרי בפיקוד ורדה את הגבול, כבש את נאנסי ב־27 ביוני, ונע דרומה. כוח רוסי בהנהגת הרוזן למברט סייע לו לשמור על קווי האספקה. ביולי, שוורצנברג הורה לורדה לפעול כחלוץ ולהתקדם לפריז, וב־7 ביולי התמקם בין נהרות הסן והמארן.

דרומה משם, הקורפוס הראשון של קולורדו עוכב בידי צבא היורה של לקורב, שהורכב בעיקר מחיילי המשמר הלאומי. לקורב ניהל קרבות השהיה בין 30 ביוני ל־8 ביולי, ולבסוף חתם על שביתת נשק ב־11 ביולי. חיל המילואים של הארכידוכס פרדיננד והקורפוס השני של הוהנצולרן-הכינגן הטילו מצור על מבצרי הונינגן ומילהאוזן, בסיוע שתי בריגדות שווייצריות מהצבא של באכמן. כוחות אלו הוטרדו על ידי לוחמי גרילה (francs-tireurs).

גבול איטליה

כמו ראפ בצפון, גם המרשל סושה פתח במתקפה ב־14 ביוני ופלש לסבואה עם צבא האלפים. מולו עמד הגנרל פרימונט עם 75,000 חיילים איטלקים ואוסטרים. לאחר תבוסת נפוליאון, ניהל סושה מו״מ לשביתת נשק ונסוג לליון, שם נכנע ב־12 ביולי.

חופי פרובאנס הוגנו בידי כוחותיו של ברון, שנסוג לטולון לאחר שוויתר על מרסיי בפני הצבא האוסטרי של ביאנקי, הכוחות האנגלו-סיציליאניים של האדסון לואו, והצי הבריטי של לורד אקסמות. ברון לא נכנע עד 31 ביולי.

המערכה הרוסית

הכוח העיקרי של הצבא הרוסי (167,950 חיילים) עבר את הריין במנהיים ב־25 ביוני, לאחר שנפוליאון כבר התפטר בשנית. הוא נתקל בהתנגדות קלה בלבד. עיקר הכוח הרוסי הגיע לפריז וסביבותיה באמצע יולי.

הסכם פריז (1815)

ערך מורחב – חוזה פריז (1815)

כל משתתפי מלחמת הקואליציה השביעית. כחול: הקואליציה, מושבותיה ובעלות בריתה. ירוק: האימפריה הצרפתית הראשונה, מדינות החסות שלה, מושבותיה ובעלות בריתה.

קרב איסי היה ההתנגשות האחרונה בשדה פתוח במאה הימים. הקמפיין נגד המבצרים שבשליטת בונפרטיסטים נמשך עד כניעת לונגווי ב־13 בספטמבר. הסכם פריז נחתם ב־20 בנובמבר 1815 והביא לסיום הרשמי של מלחמות נפוליאון.

בהסכם זה אושררו הסכם פריז הקודם והאמנה הסופית של קונגרס וינה (9 ביוני 1815). צרפת הוחזרה לגבולות 1790 ואיבדה את כל השטחים שכבשו צבאות המהפכה. היה עליה לשלם פיצויים בסך 700 מיליון פרנקים, בפריסות שנתיות ל־5 שנים, ולממן צבא כיבוש של 150,000 חיילים של הקואליציה שישהה בצרפת עד 5 שנים, בין תעלת למאנש לגבול שווייץ.

תכלית הכיבוש הייתה כפולה: למנוע מהפכה מחודשת בצרפת, ולהבטיח שההסכם ימומש כלכלית. באותו יום, ארבע המעצמות (בריטניה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה) חידשו את הברית המרובעת, תוך הזמנת נסיכים ועיירות חופשיות להצטרף אליה — והפכו את ההסכם לחלק מהחוק הציבורי באירופה, שמטרתו הייתה להבטיח "מאזן כוחות אמיתי וקבוע באירופה" (למעט האימפריה העות'מאנית).

קישורים חיצוניים

• שדריו של ולינגטון ב-19 ביוני 1815
• ד"ר ווישל, יום המאה ואחד, הַבֹּקֶר, 29 במרץ 1940
• ישי פלג, אמפריות נופלות: מה קרה בקרב שהכריע את נפוליאון, באתר nrg‏, 29 במאי 2015
• מלחמות נפוליאון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• יובל מלחי, חלק חמישי "הסוף", באתר "קטעים בהיסטוריה", 25 בדצמבר 2010
• מאה הימים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)